רישום חולף

לו"ז לנוכחות מודעות

בשלב מסוים, כשניהלתי את המחלקה ב"ארד תקשורת", הבנתי שאני חייבת ללמוד לנהל את הזמן טוב יותר. זה היה בתקופה שבה פחות או יותר עבדתי וישנתי. הרגשתי אז שאני לא יכולה להרפות, מחלקה חדשה בהקמה ואני לא יכולה להניח. הייתה איזו מן תחושה כזו שאם לרגע אניח, הכל יקרוס. איך נגמלתי מהאמונה ברעיון הזה, זה סיפור בפני עצמו, אלא שכל ההקדמה הזו, נועדה בעצם לספר שמאז למדתי לעבוד עם תכנון שבועי, שנגזר ממטרות ארוכות טווח ושאני עוקבת אחרי התכנון ולומדת לדייק את התפקוד ואת המטרות שלי.
לפני כשבועיים כשישבתי על המטרות לשבוע הקרוב נחתה עלי ההבנה, שלדבר שבעיני הוא הכי חשוב, אני לא מקצה "תפקיד" עם מטרות בלוח השבועי.

עכשיו, כשכותבת על זה, מבינה שזה לא מקרי, שזאת תוצאה של דיון ישן ביני לביני: האם לדבר האמורפי הזה – מצבה של התודעה שלי – אני יכולה להתייחס כמו לפרויקט שיש לו מספר עמודים, לקוחות ודד-ליין? האם אני יכולה להציב מטרות – להתפתחות התודעה ולבדוק איך זה מתקדם? ולכל אלו קודמת שאלה ראשונית: האם קיים בכלל דבר כזה – התפתחות התודעה?

במחשבה המערבית, התודעה עצמה אינה נתפסת בדרך כלל כמשהו שמתפתח. האינטליגנציה נחשבת במידה רבה כקבועה, וההתפתחות מובנת בעיקר כתהליך פסיכולוגי – שינוי של תפיסות, פרשנויות, התנהגויות, הרגלים – ולא כטרנספורמציה של התודעה. השינויים הם ברמת התוכנה, לא ברמת החומרה -התודעה התופסת, החושבת, לפי העמדה הזו, היא אותה התודעה, התכנים משתנים.

בפילוסופיות המזרח, הגישה עמוקה ורדיקלית בהרבה: עבור הבודהה, הדרך אל חיים חופשיים מפחד – היא למעשה תהליך של התפתחות התודעה. בבודהיזם הקדום, קיימת הבחנה בין סוגי תודעה רגילים (נמוכים) לסוגי תודעה גבוהים. סוגי התודעה נבדלים במצבי התודעה שעולים בהם. כך, למשל, בסוגי התודעה הגבוהים לא עולים מצבי תודעה לא מיטיבים, לדוגמא: כעס, תאווה, עצלות, אנרגיה נמוכה, אי שקט.
וגם – בסוגי תודעה גבוהים, למצבי תודעה מיטיבים, כמו, למשל, ריכוז ומיקוד תשומת הלב -יש איכות אחרת, שונה מזו כשהם מופיעים בסוגי תודעה נמוכים; הם מתפקדים באופן אחר, בעוצמה אחרת.

לא רק שהבודהיזם הקדום עונה בחיוב על השאלה האם התודעה מתפתחת, הוא גם מתווה דרך אל היעד -הדרך כפולת השמונה. הדרך, שכוללת היבטים כמו דיבור נכון, פעולה נכונה, אורח חיים נכון.  כוללת גם מאמץ נכון. קרי, הטרנספורמציה שהתודעה שלך תעבור תלויה במאמץ שלך.

מאמץ נכון? המילה "מאמץ" עלולה להטעות: לא מדובר במאמץ כוחני או במאבק, אלא בהתכווננות: למנוע מצבי תודעה לא מיטיבים מלהופיע, לשחרר כאלה שכבר הופיעו, לטפח מצבים מיטיבים שטרם נולדו, ולהעמיק כאלה שכבר נוכחים.

במסורות בודהיסטיות וזרמים פילוסופיים מאוחרים יותר, טענו שלמרות שבבודהיזם הקדום, קיימת ההבנה שאין "אני" קבוע (אנטה), כל התנועה הזאת, "לקראת", ההליכה בדרך כפולת השמונה אל ההארה, מתחזקת את האשליה שיוצרת את כל הסבל,  את אי הנחת שלנו: האשליה שקיים "אני", ישות קבועה ונפרדת, שפועלת ומתאמצת להשתפר.

המפגש הראשון שלי עם העמדה הביקורתית הזו הייתה כשקראתי את ספרו של סאטיאם נדין (Satyam Nadeen), "מבצלים לאבני חן: יומן של התעוררות וגאולה". בספר נדין מתאר את ההארה שהוא חווה באחד מבתי הכלא היותר מאובטחים בארה"ב. הוא ריצה עונש מאסר על ייצור וסחר בסמים והוא מתאר את הגהנום בלהיות הלבן היחיד באגף, כלוא בתא עם כעשרים אסירים שחורים, שלכל אחד מהם יש טייפ-קסטות משלו (שנות ה-80) -ממנו בוקעת מוזיקת ראפ מחרישת אזניים – וכל זה – תפאורה לחרדה תמידית שעולה מהשאלה את מי ירצחו/יאנסו היום.

בתוך המציאות הזו וכבריחה ממנה, נדין שקע כולו בקריאת ספרים, בעיקר ממסורת האדוויטה ודנטה, אחת האסכולות המרכזיות של ההינדואיזם, שהתפתחה בהודו במאה ה-8. בתפיסת האדוויטה, הברהמן הוא המציאות העליונה, האין-סופית, הבלתי משתנה והבלתי נתפסת, הוא המקור, המהות והתשתית של כל הקיום. כל השאר הוא הופעה זמנית, אשליה. והעצמי, האטמן, זהה לברהמן. זהו משפט המפתח של האדוויטה: אַטמַה בְּרַהְמַה אסמי – אני הוא ברהמן. העצמי האמיתי של כל אחד מאיתנו, איננו הגוף, השם, המין, הסיפור האישי, איננו נפרד או אישי, אלא זהה לעצם המציאות האחת והנצחית. אותו הדבר עצמו.

ההנחה שיש מישהו שצריך להתאמץ כדי להפוך למשהו – כבר מחזקת את האשליה הבסיסית: שיש "אני" נפרד שצריך להשיג "מצב אחר". מנקודת המבט האדוויטית – העצמי כבר משוחרר. תמיד היה. תמיד יהיה.

מה שמכסה עליו היא ה"בורות" (האשליה), ואותה "בורות" מתפוגגת לא על ידי פעולה, אלא על ידי הבנה.
לא מדובר בידע, במובן שאנחנו מכירים, אלא בהבנה ישירה, חיה, לא-מתווכת: "אני לא הגוף, לא הסיפור, לא הדמות. אני התודעה עצמה. אני זה שצופה."
כמו בענן שמתפזר וחושף את השמש שתמיד הייתה שם – כך גם התובנה הזו לא יוצרת את השחרור, אלא מגלה אותו.

אני זוכרת את התחושה שהקריאה בספר של נדין העלתה בי, כמו סוג של התנגשות בקיר.

"אין מי שמחליט ואין מי שעושה", כתב נדין ואני לא הבנתי על מה הוא מדבר. אז מי קיבל את ההחלטות, אם לא אני? זה עורר בי התנגדות עצומה. לא הייתי מוכנה לשחרר את ההזדהות וההיאחזות בהישגים *שלי* – האני שמשתפר, שעושה, שמתפתח, שהולך לקראת מטרה. וגם עלתה השאלה: לא לעשות כלום? לזרום עם כל החשקים, החולשות, ההרגלים מזיקים? -הרי במילא, לא "אני" זאת שפועלת, אין מה לעשות כדי להשתחרר – אז למה להתאמץ?

אני לא מטרידה אתכם בסוגיות פילוסופיות כדי להתחכם אלא כדי לספר לכם, לעצמי, על התהליכים שעברתי סביב השאלה – האם אפשר ורצוי להכניס עבודה על "נוכחות מודעת" ליומן. שאלה שנראית אולי טריוויאלית אבל רחוקה מלהיות ויש לה היבטים מעשיים.

כתגובה להיחשפות לתכנים של האדוויטה, הייתה תקופה שניסיתי "לא לעשות כלום" – כולל שום דבר שקשור להתמודדות עם הרגלים מזיקים – שזה אגב קשור בעיני מאוד לנושא של שינוי תודעתי. נתתי להתמכרויות שלי לחגוג, הלכתי על מה שבא לי, איך שבא לי – ההתנהלות הזו לא הביאה איתה הרבה שמחה.

היום אני מבינה שבוודאי להכניס ללו"ז ,תרגול של נוכחות מודעת ובוודאי לתרגל מאמץ נכון, אלא שנדרשת זהירות. בשלבים היותר מוקדמים של הדיון עם עצמי, הבנתי שאני צריכה להיזהר מהאמביציות של האגו שעבדו בזמנו חזק – סביב מטרות שהצבתי לעצמי; התאווה הזו של להשיג ולהתקדם – האגו שתמיד רוצה יותר – להיות יותר, שווה יותר, גדול יותר. מוטיבציות שהן זרות ומחזירות את המסע בדיוק לאותן לולאות שמהן אנחנו מבקשים להשתחרר.

שלא תבינו לא נכון, אין שום דבר רע ברצון להשיג או ליצור כשלעצמו – נולדנו ליצור ולפעול. השאלה היא מהיכן המוטיבציות של הרצון צומחות וכיצד אנחנו מתייחסים אל העשייה: האם התוצאות הן העיקר? האם לדרך יש ערך? האם הדימוי העצמי, הזהות נבנים מהתוצאות? האם אנחנו ממחזרים את הוויכוח הפנימי, עם ההלקאות, רגשי האשמה וכל האמונות הישנות של מה זה אומר כישלון?  ובעיקר – כל התנועה הזאת של הציפייה -הציפייה אל העתיד שזורקת אותנו מהנוכחות בהווה. העתיד שיש בו הבטחה, הרגע הבא -שתמיד בדמיון שווה ומעניין יותר מהרגע שבו אנחנו נמצאים.

זרמו להם מים רבים בירקון, בזמן שלמדתי לדייק את המטרות שלי בעולם העשייה – ככאלה שצומחות מאיזה רצון אותנטי ולא מתוך רצון להשיג משהו שנחשב. למדתי רכות, הכלה, להתרחק מהלקאות עצמיות, רגשי אשמה ויותר להתבונן, ללמוד, לגלוש על דחפים ובעיקר למדתי להרפות מהרצון להארה, שחייבת להתרחש בשבוע הבא לכל המאוחר.

היום אני גם קוראת את הטקסטים של האדוויטה אחרת. שזה מעניין כשלעצמו בהקשר הזה של "התפתחות התודעה". משהו בי בשל להבין את הדברים ברובד אחר, משהו בקווים שקייטי ביירון מתארת בפשטות מדויקת:

We never make a decision, when the time is right, the decision makes itself

ה"אני" כתופעה, להבדיל מהעד המתבונן, התבונה הנצחית – הוא אוסף של מנגנונים ופעולות שמייצרים תוצאה שבתורה מפעילה את התהליכים הבאים. אין אף אחד בתא הטייס שיושב ומנווט -נקודת המבט הזו היא בדיה. יש מחשבות, אין "אני" שהמחשבות האלה שייכות לו, יש עד למחשבות שצופה בהן, מודע להן. הפיצול הדואלי הזה – מחשבה שחושבת על מחשבה אחרת "אני", או על הגוף "אני" או ”הגוף הזה שייך לי” – כל זה אשליה.

כדי לחדד את התובנה ולכוון אל ההתעוררות מהאשליה שה"בורות" מייצרת, בזרמים מאוחרים של הבודהיזם, כמו הדזוגצ'ן הטיבטי והזן היפני, הדגש משתנה: אין מה "לעשות" כדי להגיע להארה, כי עצם הניסיון להגיע, ההליכה הזו אל העתיד, הוא כבר החטאה. ההתעוררות זמינה ברגע זה, כשהתודעה נחה בטבעה. כל תנועה לקראת – כל ניסיון לשלוט, להבין, לתקן – נתפסת כבריחה מהישירות הפשוטה של מה שיש. לכן מורים רבים הדגישו "אי-עשייה", השתהות, והתמסרות למהלך הדברים כפי שהם מתרחשים.

"אי-עשייה" – ועדיין גם בדזוגצ'ן, גם בזן יפני וגם באדוויטה מתרגלים מדיטציות, קוראים בכתבים ומנהלים שיחות עם המורה. אם נותנים לתודעה לפעול חופשי לפי הנטיות שלה, לתת לאוטומט להפעיל, אם נענים לדחפים ולהרגלים מזיקים, ספק אם היכולת לשהות בנוכחות מודעת תתפתח.

ישנו משל יפה של רמאנה מהארישי, מורה רוחני מזרם האדוויטה שפעל בדרום הודו, ונחשב לאחד המורים החשובים של המאה ה־20.

בשיחות של מהארישי עם תלמידים שתועדו בספר "נצחיות מודעת", שואל תלמיד: למה, למרות התרגול, אני שוב נשאב החוצה – מתהפנט לא מודע למחשבות, להסחות, חוזר שוב ושוב לאותם הרגלים?

מהארישי:
"זה משתנה -עם אביאסה (תרגול) וויירגיה (אי-האחזות).
אבל לאט.
ההכרה שהיתה רגילה במשך זמן כה ארוך לצאת החוצה, אינה מופנית פנימה בנקל. קשה להגביל פרה המורגלת לרעות בגניבה באחוזות של אחרים, לסככה שלה, אפילו אם בעליה מפתה אותה עם דשא טעים ומספוא מעולה. היא מסרבת בפעם הראשונה. לאחר מכן היא אוכלת מעט, אולם הנטייה שלה לסטות מתגברת והיא כושלת. כאשר היא מפותה באופן חוזר ונשנה על ידי הבעלים, היא מרגילה את עצמה לרפת. לבסוף, אפילו אם משחררים אותה, היא לא תנדוד. אותו הדבר עם ההכרה. אם פעם אחת היא תמצא את אושרה בפנים, היא לא תפנה החוצה.

כך גם עם המחשבה – היא נוטה לנדוד החוצה, אל העולם.
אם תמשיך להשיב אותה פנימה, אל מקור התודעה,
לבסוף תמצא את מנוחתה שם."

המאמץ לפי מאהרישי אינו מאבק, אלא הזמנה רכה לחזור הביתה.

[1] אַבְּיַאסַה (Abhyāsa),  מופיע במסגרת האדוויטה וֶדנטה עם וַוירַגְיָה (Vairāgya) כזוג משלים. המילה אַבְּיַאסַה משמעה המילולי בסנסקריט הוא: תרגול, חזרה, התמדה במאמץ מתמשך. באדוויטה, אביאסה היא הפניית תשומת הלב שוב ושוב למה שאינו משתנה – העד, הנוכחות, ה'אני' שמעבר לגוף-מחשבה. וויירגיה משמעה אי-אחיזה, חוסר משיכה פנימית או שחרור מתשוקה לדברים בני חלוף. הכוונה אינה לדיכוי תשוקות או בריחה מהעולם, אלא להתרה הדרגתית של הזיקה הפנימית אל הדברים כמקור של סיפוק, זהות או בטחון.